סרבנות-גיוס של נשים בישראל
שני וורנר
ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה מתקיים גיוס-חובה לנשים. לכן, היא גם המדינה היחידה בעולם בה קיימת סרבנות נשים. היקפה לא ידוע לנו, מפני שרבות מהנשים הצעירות בוחרות לעבור את הפרוצדורה לבדן (ועל כן איננו יודעות על קיומן), וכיוון שצה"ל מסרב לגלות פרטים אודותיה.
למעשה, זכותן של נערות לקבל פטור מטעמי מצפון היא אחד הסודות השמורים ביותר של צה"ל. מרבית הנערות כלל לא מודעות לזכותן זו. את המידע אודות הפרוצדורה צה"ל אינו מנדב בקלות. אִזכוּר זעיר שלה, אם בכלל, מופיע בתוך החומר שנשלח למועמדות לגיוס. נערות רבות שפנו ללשכת-הגיוס בנושא ועדת המצפון, נענו כי "אין דבר כזה".
התהליך שנדרשות לעבור הנערות שפוגשות ב-"ועדת המצפון" אינו פשוט. "ועדת המצפון" מזכה סרבניות צעירות בטיפול שרירותי ובלתי עקבי. לפעמים הראיון איתן קצר וסתמי, לפעמים הוא משפיל במכוון וכולל מרכיב משמעותי של הפחדה. נערות בנות 17 נדרשות להתייצב לבדן (ללא תמיכה או יעוץ משפטי) מול ועדה המורכבת מגברים מבוגרים בלבד, לעיתים במדים. עד לא מזמן, דחתה "ועדת המצפון" את רוב הנערות שפנו אליה, בפנייתן הראשונה, ורק בפעם השניה – במידה וערערו על ההחלטה – שיחררה את רובן. אלא שנשים רבות לא היו מודעות לאפשרות הערעור.
תנועת "פרופיל חדש" מסייעת לנערות המעונינות לסרב מצפונית. היא מציעה ערכת מידע מפורטת שחוברה ע"י הסרבנית מורן כהן ועו"ד יוסי ולפסון, ורשת-הליווי של התנועה מסייעת בהסברים ובליווי אישי תומך. היום, יותר ויותר נשים צעירות מודעות לאופציה של סירוב על רקע הכרתן המצפונית, ורוב הנשים שמתייצבות בפני הוועדה הצבאית זוכות לפטור מהשירות.
אף שצה"ל פוטר נשים סרבניות בקלות, יחסית לאופן שבו הוא מטפל בגברים סרבנים, הסרבנות עצמה אינה צעד קל. היא מצריכה התמודדות של כל אשה עם עצמה, עם החינוך שהיא קיבלה, ועם הסביבה שפעמים רבות מתנגדת לצעד הזה ולא מסוגלת להבין אותו. נוסף לכך, האפליה לטובה של נשים ביחס לגברים, בתחום ההכרה בזכות הסירוב, נובעת ישירות מהמעמד הנחות של נשים בצבא ובחברה הישראלית בכלל. נשים זוכות לפטור משום שהן לא חשובות כביכול, הן לא "הדבר האמיתי" – חייל לוחם. בהתאמה לכך, הסירוב שלהן, מעשה אישי לא קל ואמיץ, הוא "לא נחשב", לא מדווח בתקשורת, ולא נראה לעין בציבור.
ובכל זאת, הקול של הנשים-הסרבניות מתחיל להשמע היום, יותר מאי-פעם בעבר. פעם, נשים היו מתחתנות בגיל 18 על-מנת להימנע משירות צבאי (בישראל, אשה נשואה פטורה משירות), אחרות בחרו להצהיר שהן דתיות (נערות-דתיות פטורות משירות גם הן). עד לפני מספר שנים, רוב הנערות כלל לא ידעו על זכותן לפטור מטעמי מצפון, או על כך שיש מי שיסיע להן בבחירתן זו. בהמשך נערות סרבו, אך הסירוב שלהן לא "נספר", אפילו לא ע"י תנועות הסירוב. ב-2001, כאשר פורסם מכתב השמיניסטים, שנכתב במשותף ע"י סרבניות וסרבנים, נספרו – לראשונה בישראל – גם הנערות-הסרבניות, ולא רק הנערים.
הקול שלנו מתחיל היום להישמע. צה"ל והתקשורת הישראלית ממשיכים להשתיק את התופעה ולהמעיט בחשיבותה, אבל עוד ועוד נערות בוחרות לסרב מטעמי מצפון, וזוכות בליווי ותמיכה. על תנועות-הסירוב הישראליות להמשיך ולהשמיע את קולן של הסרבניות ככלי להגדלת מספר המסרבים/ות, וכדרך להאבק בתפיסה השוביניסטית והמיליטריסטית ששולטת בחברה הישראלית, חברה הממעיטה בחשיבות סרבנות-הנשים כשם שהיא ממעיטה בחשיבות
השירות הצבאי של נשים.
(מבוסס על מאמר מאת רלה מזלי ושני וורנר)
Add new comment