גבולות הציות
פרץ קדרון
הסירוב הסלקטיבי מהווה חריגה משמעותית מהצורות המקובלות של פעילות אנטי מיליטריסטית כפי שהיא ננקטת על ידי פציפיסטים או סרבני מצפון הדוחים על הסף שירות בצבא או השתתפות בפעילות צבאית. הסירוב הסלקטיבי הופיע בישראל בנסיבות המיוחדות של חיילים בשירות סדיר ובמילואים שאינם מתנגדים בעקרון לשירות בצבא – או אף להשתתפות בלוחמה כשזו מוצדקת כדרך היחידה להדיפת מתקפה, אחרי שמוצו כבר כל האמצעים האחרים – אך עם זאת, מתנגדים לצאת למשימה או למבצע מסוים מסיבות פוליטיות ו/או מוסריות.
אף שהיו כבר בעבר מקרים בודדים של סרבנים, "הסירוב הסלקטיבי" נתגלה כתופעה משמעותית מבחינה מספרית רק בפלישה הישראלית ללבנון ב-1982. מאות חיילי מילואים שנקראו ליטול חלק במבצע סירבו להילחם, במיוחד לאחר שרה"מ מנחם בגין הגדיר את המבצע כ-"מלחמת ברירה", לא כמלחמה החיונית באופן מוחלט להגנת המדינה. פרוץ הלחימה הוליד את "יש גבול", שארגן תמיכה פעילה בסרבנים. אצל "יש גבול" רשומים 168 סרבנים לפחות שנשלחו לכלא – חלקם ליותר מתקופת מאסר אחת – במהלך אותו מבצע.
אבל התרחבותה המהירה של תנועת הסירוב הסלקטיבי העמידה מפקדים במבוכה, ונגד סרבנים רבים פשוט לא ננקטו אמצעים משמעתיים. במקום זאת, הם הועברו לתפקידים אחרים בתוך ישראל. תנועת הסירוב הסלקטיבי הייתה לחוד החנית של קואליציית ההתנגדות למלחמה, ועזרה לעורר את דעת הקהל למחאה נגד המבצע המיותר והעקוב-מדם. בנוסף לכך שעוררו פעילות אנטי-מלחמתית, הסרבנים גם הפעילו לחץ רב ובלתי-צפוי על דרגים של מקבלי-החלטות בצבא ובממשלה. לדברי הרמטכ"ל דאז רא"ל משה לוי, התפשטות תופעת הסירוב ו"החשש שמספר הסרבנים יעלה עד מהרה ממאות לאלפים ולרבבות" היה אחת הסיבות להמלצת הפיקוד הצבאי שים קץ למבצע ב-1984.
גל נוסף של סירוב סלקטיבי התעורר באינתיפאדה הפלסטינית הראשונה ב-1987, כאשר מאות חיילים סירבו להשתתף במבצע הדיכוי שנערך כנגד האוכלוסייה הפלסטינית (שוב, ברובם חיילי מילואים, ומעטים ביותר חיילים בשירות סדיר). גם הפעם עזרו הסרבנים לעורר התנגדות שבסופו של דבר תרמה להחלטת ממשלת ישראל להשתתף בוועידת מדריד, ולהסכים בפעם הראשונה בהיסטוריה לשבת אל שולחן הדיונים מול משלחת פלסטינית.
האינתיפאדה הנוכחית שוב העלתה את מספר הסרבנים הסלקטיביים. יותר מאלף חיילים, אנשי מילואים וצעירים לקראת גיוס, התחייבו לסרב ליטול חלק בדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית. למעלה מ-200 סרבנים נכלאו עד היום. צצו קבוצות סירוב חדשות ובכללן, בראשונה, מספר משמעותי של מועמדים לגיוס ("השמיניסטים"). "יש גבול" ממשיכה במבצע חלוקת עלונים בתחנות הסעה צבאיות, באוניברסיטאות ובבתי ספר תיכוניים, במאמץ לחנך חיילים ואנשי מילואים לסרב לקחת חלק בפשעי מלחמה או בהפרת זכויות אדם.
תנועת "יש גבול" משוכנעת שהסירוב הסלקטיבי הוא אמצעי רב-ערך ביותר להתנגד למיליטריזם מהטעם הפרדוקסלי שהתנגדות צומחת מתוך הצבא, מחיילים וקצינים המצהירים על רצונם לבצע משימות הגנתיות לגיטימיות ולכן אי-אפשר פשוט לפטור אותם בביטול כ"מתחמקים" או "מוגי-לב". לעידוד סוג זה של סירוב נדרש מאמץ חינוכי ממושך ועקבי, ללמד חיילים לקבל אחריות –החוקית, המוסרית והפוליטית – למעשיהם, גם כאשר בוצעו בפקודה.
אנו שואפים לגרום לחיילים לבחון את פקודות מפקדיהם, וכאשר פקודות כאלה הן "בלתי-חוקיות בעליל", לסרב לבצען, אף אם ייענשו על כך. אסטרטגיה זו מתבססת על התפיסה של אחריות אזרחית רחבה לצבא הפועל בשמך. אנו מכבדים את עקרונותיהם של המסרבים לשירות בצבא בכל צורה שהיא, אבל איננו מוצאים בו ביטוי הולם לקבלת אותה אחריות. אדם מנקה אולי את מצפונו/ה בתחושה ש"ידיי לא שפכו את הדם הזה", אבל הדם ימשיך להישפך אלא אם כן אנשים יפעלו לעצירת פעולותיו הנואלות של הצבא, אם במלחמות מעבר לגבולות המדינה ואם בדיכוי אוכלוסיות
מקומיות.
סירוב סלקטיבי הוא מעשה כזה, בכך שהוא מפעיל לחץ רב-ערך והשפעה מתוך שורות הצבא. בנופך חדשני, הסרבן הסלקטיבי מיישם את עקרונות המרי האזרחי הבלתי-אלים, שפיתחו מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג הבן, בתוך המנגנון הפחות "אזרחי" מכול, דהיינו, הצבא. ההבחנה בין משימות צבאיות לגיטימיות ולא-לגיטימיות היא כלי חשוב בידי תנועת ההתנגדות למלחמה, העוזר לחנך ציבור החשוף לשטיפת-מוח פטריוטית מצד הממסד הצבאי והמדיני. אנו משוכנעים שהמודל הישראלי של סירוב סלקטיבי, והמבצע החינוכי והפוליטי להרחבת התמיכה בסירוב כזה, ראוי ליישום בכל הצבאות כולם.
Add new comment